הדברים הנכונים

אוגוסט 4, 2010

הרגשה זו שיש לי בשעה שאני כותב, כי הדברים לא-נכונים, אפשר לתאר בתמונה: אדם עומד לפני שני חורים באדמה ומחכה להתגלותו של משהו שיכול לצאת רק בצד הימני, אך בה בשעה שדווקא צד זה נשאר סגור מתחת למכסה, הנראה רק במעומעם, בה בשעה יוצאים דברים מן הצד השמאלי בזה אחר זה, מנסים למשוך אליהם את המבט ומשיגים זאת לבסוף בקלות משום היקפם הגדל והולך, שלבסוף אפילו מכסה את הפתח הנכון, כל כמה שאתה טורח למנוע זאת. והנה, אם אין אתה רוצה לעזוב מקום זה – ואין אתה רוצה לעזבו בשום פנים – אתה זקוק לגילויים אלה, אלא שמחמת חלופיותם – כוחם כלה בעצם הופעתם – אין הם יכולים לספק אותך, אך כשהם נעצרים מתוך חולשה אתה דוחף אותם כלפי מעלה ולכל הכיוונים רק כדי להעלות אחרים, הואיל ואין אתה יכול לשאת לאורך זמן מראה של אחד מהם והואיל ואתה מוסיף לקוות כי אחרי תום הגילויים הלא-נכונים יעלו סוף-סוף האמיתיים. כמה חלשה היא התמונה המתוארת. הנחה חסרת הקשר מונחת כקרש בין ההרגשה הממשית ובין הדימוי.

 

(קפקא, יומנים, 1911, תירגם חיים איזק, ערך מקס ברוד, עמ' 168)

 

חלום. מהסוג שמעורבים בו שוויון נפש וטריוויאליות. בערות כלום לא נשאר מהרצף, רק שתי תמונות תלושות: איש צעיר, עדין למראה, מציית להפצרות של קבוצת אנשים שאני חלק ממנה אבל לא חלק מההפצרות ומתקשר לאשה שאינו מכיר כדי לראיין אותה בעניין שאין לו מושג בו. אולי הוא בכלל צלם, והחבורה רוצה להוכיח לו שהוא יכול להיות גם עיתונאי. הוא מחייג אליה שלוש פעמים, ובכל פעם מנהל איתה שיחה אחרת לגמרי, שלושתן קצרות מאוד, אבל רק בשלישית הוא נתון לשיחה באמת. עד אז הוא נבוך, שותף פסיבי למשחק, אולי באי-רצון.
בתמונה השנייה ששרדה אני בחדר שמתארחת בו אשה שחונה בו ממסעותיה. גבוהה, בגדים צבעוניים מאוד, נוכחות אינטנסיבית בחדר. אני משוטטת בחדר שלה, מציצה לארון שהמון בגדים שלה תלויים בו, המדפים מלאים מזכרות שאספה, הכל בעיני ממוסחר, מקושקש, על אחד הקירות תלויות, על שני מסמרים, המון שרשראות דקיקות, ומתחת, על מדף, ערימה של תליונים שטוחים, כמו דסקיות, ואני מרימה אחת מהן. מצויר עליה מין ים שממנו עולה ציפור, וכשאני מזיזה טיפה, הציפור מתחלפת לדג מעופף. מין הולוגרמה. אני חומדת את הציור, אבל לא את הדסקית, כלומר הציור עצמו עשוי מכוער, אבל הרעיון שובה את לבי, ואני תוהה איך אפשר לקחת רק אותו.

 

הערב, בזמן ששוב שכבתי מחולשת סוף המחלה (אני מהססת ונזכרת בדבר אחר שהוא כתב ביומן שלו, על כתיבה בגוף שלישי או ראשון, כמה זה קל לגלגל דבר בגוף שלישי ואיזה אלם של אימה נהיה לו כשהוא עובר לראשון, ועולה בדעתי איך זה דומה בהרבה מקרים של קריאה לדברים בשם, אפילו סתם שם, "מחלה", כי הרי אין לי מושג מה עושה את החולשה והכאב הזה בעורף כאילו מישהו מחזיק שם באצבעות עקומות, אבל עד שאני קוראת בשם אין בזה כלום אלא הדבר עצמו, מופקע מהזמן ומכל דבר אחר, כמו נוכחות נוספת, עוד נוכחות, זה הכל, כמו הצער הסתום, כמו המיאון הקשה הזה, הסתום גם הוא, לכל דבר שהוא לא הכרחי ומיידי) –
אז חשבתי שהדברים הטריוויאליים ביותר, או לפחות אלה שמופרחים לחלל כל הזמן בהנהון שוטף, דווקא הם הדעת לא סובלת אותם, לא סובלת ונהיה סבל, משהו שמצד אחד אי אפשר לשאת מרוב כובד ומצד שני אני יודעת שהתרופה היחידה לו היא היסח הדעת, שיבוא אם ארצה ואם לא. דברים טריוויאליים כמו הידיעה ששני אנשים חווים באופן אחר בתכלית דבר אחד. איך אפשר לחיות עם הידיעה הזאת. שאין, אין אין שום דרך באמת לספר למישהו אחר דבר שלך ולדעת שהוא מבין, ולו לרגע, את הדבר הזה בדיוק כמו שאתה חווה אותו. מתבקש שאני אחזיר לעצמי את הכדור, אבל אז הכל מסתבך כל כך ואני צוחקת והנה היסח הדעת שבא ומפוגג הכל. כי כשאני מקשיבה אני תופסת את הדבר. אני יודעת את זה, ולפעמים בודקת את זה מול זולת שמאשר את זה בכל מיני צורות, לא רק בהסכמה רגילה, אני רואה בכל הווייתו שתפסתי את שורש הדבר שלו. ולי לעולם אין הרגשה כזאת. אבל זה לא מה שחשוב, כי למעשה אין כאן תלונה בלבד, אלא זה שאני מבינה בדיוק איך המנגנון הזה עובד דווקא משום שאני יודעת איך אני תופסת זולתים. מנגנון האי-הבנה, אני מתכוונת, האי-תפיסה. כי כשאני תופסת זולת, דבר של זולת, זה דבר מקוטע, כמו של חלום, כמו בחלום שכתבתי, בחלק הראשון, אני תופסת ומוכרחה להסתובב משם, זה דבר איום מאוד לתפוס דבר של זולת, זה שד גדול שבולע, סוג אחר של מוות. אני מתכוונת לרגע מסוים מאוד של תפיסה, של הסתלקות האני, מוזר כל כך שיש בנו פוטנציאל כזה, ולפחות אצלי הוא עובד כל הזמן, להסתלק ומיד להסתובב מהצל כדי לחזור אלי, לעוגנים, לתבניות. זה מהלך אוטומטי, ובכל זאת הוא כרוך בכאב שעוד לא המציאו לו שם, וככל שהבדידות שלי מעמיקה ואני מצמצמת את ההזדמנויות לאפשרות כזאת, ככה הכאב גדל כשזה קורה.

 

היה חלון בתוך היום הזה, ארוחת צהריים על הים עם איש. כשאני מסיעה את התודעה שלי לשעתיים ההן, אני של עכשיו נעדרת מהן לגמרי. אלף פעם אני אכתוב את זה ואלף פעם לא תעבור לי הפליאה. אני לא הייתי שם והיה כל כך הרבה מקום. ודחיתי כמה שיכולתי את רגע השיבה, ובו בזמן התגעגעתי אליו. וכל הדברים המופלאים שקרו בשעתיים האלה היו כל כך מיטיבים עם זו שלא היתה שם: וכאילו כדי להדגיש את העובדה הזאת, אני ישבתי, שלא כרגיל, כשגבי אל הרחוב ופני אל הים, ככה שהכל התרחש בגבי, ואני יודעת שככה האיש הבטיח, מנסיונו, שכל תשומת לבי תהיה נתונה לו, אבל כל הדברים שקרו בגבי קרו והרגיעו, שהנה עכשיו הם קלים כמו ציור בצבע מים, שאפשר להסתפק בלראות רק בחלק החיצוני של העין, ואפילו מהגב, ולמעשה הם נועדו לזו שאיננה.

 

 

 

מודעות פרסומת